×
Mikraot Gedolot Tutorial
משנה
פירוש
הערותNotes
E/ע
משנה בבא מציעא ה׳משנה
;?!
אָ
(א) אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית, הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יָיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ. (ב) הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד. הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הוּא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לְשָׁנָה, וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, בְּסֶלַע לְחֹדֶשׁ, מֻתָּר. מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, אָסוּר. (ג) מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ, אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ, אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים. (ד) אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה, וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין. וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעָנֶת. (ה) שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד, חוֹלְקִין, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדֵּלוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ. וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית. (ו) אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל. (ז) אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר. (יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה). הָיָה הוּא תְחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ בַכִּבְשָׁן. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶּן לִי מְעוֹתָי. (ח) מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ, נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ. (ט) לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַלְוֵינִי כוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ לַגֹּרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ, הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ. וְהִלֵּל אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים, שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית. (י) אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מְעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ, דַּע כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי. (יא) וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כ״ה:ל״ז), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ (ויקרא כ״ה:ל״ו), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כ״ב:כ״ד), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות כ״ב:כ״ד), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה׳ (ויקרא י״ט:י״ד).מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
הערות
E/ע
הערותNotes
פרק חמישי
(א) אי זה הוא נשך ואי זה הוא תרבית, אי זה הוא נשך, המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטים בשלש, מפני שהוא נושך. ואי זה הוא תרבית, המרבה בפירות, כיצד, לקח ממנו חטים מדינר זהב לכור וכן השער, עמדו חטים בשלשים דינר, אמר לו תן לי חטיי שאני מוכר ולוקח אני בהן יין, אמר לו והרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינר הרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו.
אשר קראו נשך הוא ריבית דאוריתא, והדבר אשר קראו תרבית הוא ריבית דרבנן. ומה שהתנה ויין אין לו, המלמדך שכאשר אין לו אותה הסחורה אין מותר לו לזוקפה על עצמו, אמנם זה אם היה לו אצלו חוב, ואמר לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בהן חטים, ואמר לו וכי חטים יש לי, צא ועשם עלי כשער, שאם היו לו חטים הרי זה מותר ואם לא היו לו הרי זה אסור. ואומרו לקח ממנו חטים אמנם רוצה לומר בו לקח בהלואתו, רצוני לומר שהוא זקף על בעל חובו חטים במה שיש לו אצלו. אבל אם נתן איש לאיש מעות כדי לקנות ממנו בהן כך וכך מידות של חטים, והשער ידוע בלי תוספת ובלי חסרון, הרי זה מותר אף על פי שאין לו חטים, והוא חייב להמציאן לו כאשר יבקשן ממנו ואפילו יקנה אותן ביותר, או יקבל מי שפרע ויחזור בוא. וכך ביאר ופירש הירושלמי.
(ב) המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור הימנו בפחות מפני שהיא רבית. מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד, השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים לשנה, ואם משל חדש בחדש מסלע בחודש, מותר. מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז, ואם לגורן בשנים עשר מנה, אסור.
ומבואר הוא שזאת המכירה ריבית גם במיטלטלין, והוא שימכור לו סחורה ביותר משויה וימתין לו בדמיה זמן, אפילו זמן מועט ככל שיהיה, הרי זה אבק ריבית. וכן כל מה שיבוא מזה המשל וכיוצא בו הוא אבק ריבית, ואינו יוצא בדיינין.
(ג) מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמיה ואמר לו אמתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך, אסור. הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מיכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו. כך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים.
אם קנה אדם שדה ונתן מקצת דמיה, הרי דין הפירות למי הם צריך ביאור, וזה, שאם אמר המוכר ללוקח אמתי שתביא שאר מעותי קנה, הרי הפירות למוכר. ואם אמר לו לכשתביא מעות קנה מעכשיו הרי הפירות אסוריםב על שניהם במשך אותו הזמן, ויהיו הפירות מונחים ביד שליש, אם יקיים הלוקח תנאו יימסרו לו, ואם לא יקיים תנאו יהיו הפירות כולם למוכר.
(ד) אין מושיבין את החנוני למחצית שכר, לא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נתן שכרו כפועלג. אין מושיבין תרנגלין למחצה ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו, אבל מקבלים עגלים וסייחים למחצה ומגדלין אותן עד שיהוא שְלָשִיםד וחמור עד שתהא טוענת.
שכרו כפועל רוצה לומר בו כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה בכל יום מה שראוי לו במשך זמן השותפות. ואם ישית לו ברווח יותר מן ההפסדה הרי זה מותר, כגון שיסכים עמו בפירוש שאם יהיה שם הפסד הרי עליו חלק כזה, ואם יהיה שם רווח הרי לו חלק כזה, ויהיה חלק הרווח יותר מחלק ההפסד דוקא, הרי זו ההעדפה אשר מעדיף לו תהיה לו במקום השכר על עבודתו. ואם לא יהיה שם דבר מפורש כלל הרי המתעסק במסחר ירויח חצי, ויפסיד שליש אם יהיה שם הפסדו. וכל זה אם לא נתן החנוני בקרן לא מעט ולא הרבה, אבל אם נתן אפילו דינר לאלף, והעדיף לו באיזה שיעור שיהיהז, חולק עמו בשוה ואין בו ריבית, לפי שיש לראותו כסוחר לעצמו בזה הדינר, ואין הוא מיוחד לעבודת זה לבדו. וכן אין מותר שיתן אחד את הביצים ואחר את התרנגולות וכל מה שיצא יחלקו בשוה, ויהיה בעל הביצים מתעסק בגידול האפרוחים והאכלתם, אלא אם כן יתן לו שכר עמלו ומזונוח. וכן אין שמין עגלים וסייחים במה שהם עכשיו ויימסרו לרועה שיפטמם עד שישמינו ויחלקו הרווחט בשוה, אלא אם כן יטול המתעסק בפיטומם שכר עמלו ומזונו, או יעדיף לו משהו ברווח, או שיהיה לו בעיקר העגלים והסייחים חלק כמו שביארנו, וזה הוא ענין מקבלין, שישתתף עמו בעיקר, ויהיה חלק זה המתעסק קיים לא יופר אפילו מתו הבהמות, וזאת ההנאה היא אשר תהיה כנגד התעסקותוי. והודיעך שאם רצה אחד מהם להיפרד מחבירו אינו רשאי עד תום שלש שנים. וחמור עד שתהא טוענת, והוא שתשא משאה.
(ה) שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכל. מקום שנהגו לחלוק את הולד מיד חולקים, מקום שנהגו לגדל יגדלו, רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו, ומפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית.
מפרין על שדהו מְשָלוֹ מה שזכרוּ, שישכור ראובן משמעון שדהו בעשרת כורין חיטין כל שנה, ואם אמר לו ראובן תן לי כך וכך דינרים שאוציאם על זאת השדה ואני אתן לך שנים עשר כור כל שנה, הרי זה מותר. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל האומר שמין עגל עם אמו.
(ו) אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהיא רבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, ולוים מהן ומלוים אותם ברבית, וכן בגר תושב. מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי ולא מדעת ישראל.
צאן ברזל הוא שיתנה עמו שאין עליו הפסד, וכבר ביארנו ענין ביטוי זה בכתובות. ואומרו מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו׳, מְשָלוֹ שיהיה גוי שנתן לישראל ממון בריבית, ורצה להחזירו לגוי, הרי אינו יכול לתתו הוא לישראל אחר ולומר לו תעלה לגוי כדרך שאני מעלה לו, אלא ימסור אותו הממון ליד הגוי ויחזור הגוי ויתנו לאותו הישראלי האחר, וכך מותר, והוא ענין מדעת הנכרי.
(ז) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. היה הוא תחלה לקוצרים פוסקים עמו על הגדיש ועל העבט שלענבים ועל המעטן שלזתים ועל בצים שליוצר ועל הסיד משישקע כבשנו. פוסק עמו על הזבל כל ימות השנה, ר׳ יוסי אומר אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפה, וחכמים מתירין. פוסק עמו כשער הגבוה, ר׳ יהודה אומר אף על פי שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו תן לי כזה או תן לי את מעותי.
כשער הגבוה, כגון השער הזול ביותריא שיש באותו המין, ויחייבו במשובח שבו. ואין הלכה כר׳ יוסי ולא כר׳ יהודה.
(ח) מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע אבל לא לאכל, שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטים ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו, ונוטל מהן כשער הזול, לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו.
ובתנאי שיהיה המנהג באותו המקום שהאריס נותן את הזרע, שנעשה בעל השדה גומל עמו חסד במה שהלוהו, אבל אם היה המנהג שבעל השדה נותן את הזרע, הרי אין מותר שילוהו חיטים בחיטים, אלא אם כן לא התחיל האריס בעבודת השדה, אבל אם עשה בשדה פעולה כלשהי, אפילו דבר מועט, אין מותר שילוהו, לפי שכבר נתקיימה האריסות ואין יכול בעל הקרקע להיפרד משותפותו, והזרע חובה עליו, רצוני לומר על בעל הקרקע. ויוקר הוא עליית המחיר, וזול ירידת המחיר.
(ט) לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטים ואני נותן לך לגורן, אלא אומר לו עד שיבא בני או עד שאמצא את המפתח, והלל אוסר, וכך היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו דמים שמא יוקרו חטים ונמצאו באות לידי רבית.
אין הלכה כהלל, אלא לוין סתם ופורעין סתם, ובתנאי שיהיה לו משהו מאותו המין או יקח ממנו על שער שבשוק, אבל אם לא היה לו ולא פירש לויב, הרי אם הוקרו החיטים ישלם מה שהיה שוה בשעה שהלוהו, ואם הוזלו יתן לו שיעור מה שהלוהו.
(י) אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך, אבל לא יאמר נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך. כל ימי גריד אחד, כל ימי רביעה אחת. לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני עמך ברביעה.
גריד זמן הקיץ ורביעה זמן החורף, והקרקע בקיץ יותר קלה לחפירה ולתיקון, למיעוט הרטיבות ולאורך היום. וניכוש היא החפירה בעיקרי האילנות, ועדירה, החרישה, רצוני לומר הפיכת הקרקע לצורך הזריעה.

[יא] רבן גמליאל אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, כיצד, נתן את עיניו ללוות ממנו, היה משליח לו ואמר בשביל שילוני, זו היא רבית מוקדמת, לוה הימנו והחזיר לו מעותיו, היה משליח ואמר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי, זו היא רבית מאוחרת. ר׳ שמעון אומר יש רבית דברים, לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני.
מאמרי רבן גמליאל ור׳ שמעון כולם נכונים, אבל ראוי שתדע שאלו הדברים ודומיהם אמנם הם מגונים בלבדיג.
(יא) [יב] ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלווה והערב והעדים, וחכמים אומרין אף הסופר. עוברין על בל תתן לו ועל בל תקח ממנו ועל לא תהיה לו כנושה ולא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך.
אמרו, מלוה עובר בכולן, לווה עובר משום לא תשיך, כלומר לא תינשך, ולפני עור לא תתן מכשול, ערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך, וכן הסופר.
מהדורת הרב יצחק שילת (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד קודשו של רמב"ם
הערות
א מ׳או׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
ב מכאן עד סוף ההלכה כתוב על המחק, ואי אפשר לזהות מה היה כתוב בתחילה.
ג בכה״י נוספה כאן תחילה המלה: בטל. ונמחקה בהעברת קו עליה.
ד כך מנוקד בכה״י.
ה המילים ׳רווח׳ ו׳ההפסד׳ כתובות בכה״י על המחק, ואי אפשר לזהות מה היה כתוב בתחילה.
ו מ׳כגון׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
ז מ׳והעדיף׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
ח מ׳עמלו׳ נכתב על ידי רבנו על המחק, ויש כי״י שנשתמר בהם הנוסח הראשון (מ׳שכר׳): שכרו כפועל בטל.
ט מלה זו כתובה בכה״י על המחק, וכן המלה ׳ברווח׳ דלקמן.
י מ׳ויהיה׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
יא מ׳השער׳ כתוב בכה״י על המחק, וקשה לדעת מה היה כתוב בתחילה.
יב מ׳ובתנאי׳ נוסף על ידי רבנו בגיליון.
יג ׳אבל ראוי שתדע׳ ו׳מגונים בלבד׳ כתובים בכה״י על גבי המחק, ויש כי״י שנשתמר בהם הנוסח הראשון (מ׳אבל׳): וכבר הודעתיך כי אלו הדברים ודומיהם אמנם הם אבק ריבית.
E/ע
הערותNotes
הערות
Mishna
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×